היה יום האם. אמה הקדושה הופיעה לפני אמי שוב, והראתה לה הפעם את ליבתה הטהרתי, בתוך חזה שלה כל כך שקוף כמו קריסטל מאוד מאיר, ואמרה לה:
לבי ככה... עכשיו ככה, זה ככה...
והיא הראתה לה מה שהייתה מחזיקה ביום הקודם. מה שאמי חשבה שזה קצת בשר, הפך לתינוק מת, כולו דמוי. והבתולה הוסיפה:
זה הריון מופסק! והריון מופסק הוא חטא כבד! כל מי שמביא להריון מופסק חייב ללכת לווידוי אצל הכומר, לבכות ולגלגל על הקרקע בתשובה, ולא להפסיק עוד תפילה. רק אז יוכל להציל את עצמו!
אמי זכרה שבראשונה כבר הייתה לה הפלה ספונטנית פעמיים. האמה הקדושה אמרה לה אז:
(*) אף על פי כן, תתחשבי עכשיו!
האמה הקדושה שאלה אותה,
אם זה היה כעת, מה תעשה?
אמי ענתה לה,
אני יעשיתי הכל כדי שלא להפיל וללא לאבד את ילדי! (אז הלכה אימי לכומר לווידוי וביקשה סליחה.)
האמה הקדושה הראתה לה חזון:
ראו! כך נראים הצורפים...
אמי ראתה רבים של גברים לבושי בגדים שחורים בוערים באש הגיהנום.
...כיוון שהצורפות היא סקטת השטן ואם תמות כצופה, אתה הולך ישר לגיהנום!
באותו היום אחר הצהריים, הגבירה הראה שוב לאמי את אחי קירינו, שהיה יושב על ברכה. השניים עמדו מאוד קרובים לאימי. אז דיברה אליה הבתולה:
כבר הראתי לך את בנך שלושה פעמים ואתה טרם זרקת לו נשיקה. הזריקו לו נשיקה!
אמי עשתה מה שבקשה ממנה הגבירה - היא זרקה נשיקה לאחי, ולגבירתנו וליישוע, הודתה על הכל שהראתה לה.
ההשתקפויות של גבירתנו עם אחי לאמא הייתה חינוך אימהי שגבירתנו עשתה אתה. גבירתנו הרפתה בהדרגה את אמא מהכאב העמוק שלה מאובדן האח הלא צפויה. אמא סבלה מאוד ממ�ותו, אנחנו חשבתי יותר מכולם בבית. אני יכול לומר שאמה שלי יש לה נשמה רגישה, טהרה, ללא רשע ורגישות. ב-1 בספטמבר 1989, היום שבו אחי מת, היא לא הייתה בבית באותה עת. הוא היה במרכז מנאוס עם אבינו לקנות משהו לביתנו. כשהגיעה הביתה אחי כבר מת, גופתו הובאה מהמIML. אנשים סיפרו לה את החדשות פתאום, ללא כל הכנה. זה היה הדבר הטרגי ביותר וגרם לה כאב עצום ולצער גדול. אחי מת בתאונה בבית בעת משחק. אני ואחיו היו צעירים מאוד ולא ידעתנו מה לעשות כדי לסייע לו. הם השכנים שהצילו אותנו, הצילו אותנו והביאוהו לבית החולים מיד. הדבר הכואב ביותר לאמא הייתה, כשהייתה כבר בבית, לקבל ולראות את גופתו של אחי נכנסת לתיבה דרך שער הבית. ליבי ואלה של אחיו לא יכלו לנחם אותה באותו רגע עצוב. אמה בילתה שעות ושעות בבכייה על גופת אחיה. הייתי יכול רק ללכת לחדרי ולבכות, אך בכיתי בעודו צופה בתמונה של גבירתנו, לבושה בלבן, שהייתה על כריכת ספר על הופעתה בפטימה לשלוש הצאן הרועים הקטנים. כך החלתי לתרגול תפילת התחנונים שוב קרב אותי לאלהים וגבירה, כשהתי 16 שנה בלבד.
(*) גבירתנו אמרה זאת לאמי, בשל הסיבה הלא נכונה שבה איבדה את שני הילדים האלה לפני כן, מכיוון שלא טיפלה כראוי בהיריון שלה, ללא מניעת מצבים שהשאירה אותה זועמת ובעלת סיכון להפסד ילדים, לפגוע בהם. כששמעה את הבתולה, אמי בכתה הרבה וביקשה ממנה לסלוח לה ולבקש מבנה ישו לסלוח לה גם.