במהלך תפילותי בבוקר, הגיע המלאך ואמר: "אם הקדושה רוצה לראות אותך."
פתאום מצאתי את עצמי בנוכחות אם הקדושה. המלאך ואני עמדנו סמוך לקיר של צמחים יפים קטנים בצבעי תפוז, ורוד, אדום ולבן.
אמרה: "ואלנטינה, באי ותרצי לי. דרך הסבל והכל שעברת עליך, באי ותביטי את פרסך."
ראיתי צמחים גדלים מהקרקע, אך היו עשבים רעים ביןיהם.
אמרה אם הקדושה: "צאי כל העשבים הרעים."
ישבו שם גם אנשים קדושים אחרים, צאים את העשבים הרעים. אחד מהם השיא את העשבים על מדף ואז הוסיף אותם לאש בוערת.
שאלתי: "איך יכול עשב רטוב לבעור?"
המלאך השיב: "הם שופכים עליו סוג של נוזל. התבואה הטובה נשארת, אבל העשבים הרעים בוערים. הם מושמים לחרם." הצמחייה שהבעירה הפכה לגמרי שחורה.
בזמן שדיברה על הקיר של פרחים, אמרה האם הנעלה: "רק הכנסו את הערימות לקרקע. ראו כמה פירות ייצרת דרך כל הצער שלך."
אמרתי: "אם נעלה, הם כך יפים וחדשים." הכל סביבנו היה יפה.
האם הנעלה הייתה מאוד שמחה ואמרה: "ראי כמה פירות ייצרת. הרבה נשמות עלו לגן עדן, והרבה דברים יפים קרו שאינך אף פעם ידעת עליהם. תדעי ביום אחד. וכל זה היה דרך הצער מהפציעה של רגלה."
אחרי כן, האם הנעלה, המלאך ואני עזבנו את המקום היפה הזה.
האם הנעלה אמרה: "אתה יודע, בני מאוד מוכעס על העולם. העולם לא רואה את הסכנה שבה הם חיים. האנושות אינה משתנת או מתחרטת. צריך להתחרט כי בני כבר לא יכול להמתין יותר. הוא מחכה לשנות לבוא, או למלחמה לבוא, או למצבים קשים לבוא. אנשים אינם משתנים. הוא מוחזק, אבל הוא יפטר בקרוב. אין לי עוד את הכח לחדול ממנו. הוא מתגעגע לתפילה. ספר לאנשים להתחרט ולשנות."